ראובן (ישראל), בן ג'נט ומנחם, נולד בשנת תשי"ד (1954) בטוניס, ובשנת תשי"ז (1957) עלה ארצה עם סבו וסבתו, שטפלו בו. הם התגוררו בשיכון המזרח בראשון-לציון. קשריו עם השכנים זמירה ובצלאל בוריה התהדקו. ישראל סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם רמז בראשון-לציון. אחרי-כן יצא לשנה עם "חברת נוער" לקיבוץ גבע, אך לא החזיק שם מעמד והלך ללמוד מקצוע בפנימייה על-שם יוהנה ז'בוטינסקי בבאר-יעקב, במגמה של מכונאות. לאחר שנתיים של לימודי מקצוע החל לעבוד כחשמלאי אצל מעסיקים שונים. אי-השקט שבו לא נתן לו מנוח והוא עבר ממעסיק למעסיק, למרות שכולם היו שבעי רצון מעבודתו וביקשוהו שימשיך לעבוד אצלם. ישראל ציפה בקוצר רוח לגיוסו לצה"ל ואמר לסבתו: "תראי, בצבא לא תשמעי עלי אפילו תלונה אחת". ואכן ישראל עמד בהבטחתו.

ישראל גויס לצה"ל במחצית מאי 1972 והתנדב לשרת בחיל השריון. לאחר הטירונות הועבר לבית-הספר לשריון והועסק כנהג טנק וכטען-קשר. הרגשתו בצבא הייתה טובה בין חברים שאהבוהו ואתם בילה את זמנו החופשי. הצבא היה המסגרת האחת שבה היה מאושר ממש. ביום הכיפורים, י' בתשרי תשל"ד(6.10.1973), יצא לעבר התעלה עם גדודו, שנשלח להשתתף בבלימות התקדמות המצרים. בדרך נתקל הגדוד במארב. הטנק של ישראל נפגע באש המצרים וישראל נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בראשון-לציון, ליד קבר אביו-מאמצו בצלאל בוריה ז"ל, שנפצע קשה בקרבות הבלימה נגד המצרים ונפטר מכוויותיו לאחר כשבועיים. ישראל הועלה מיום 6.10.1973לדרגת רב-טוראי.

במכתב תנחומים למשפחתו כתב מפקדו של ישראל: "ישראל היה חייל טוב וממושמע ואהוב על חבריו ועל מפקדיו. במסגרת הלחימה לבלימת האויב ביום הכיפורים יצא עם היחידה לאזור קנטרה, נפגע מאש ונפל בקרב".